בעקבות עדכון תכנית ההסמכה לטיפול קבוצתי אחת השאלות שאני נשאלת לאחרונה היא השאלה: "מה ההבדל בין הנחיית קבוצות לטיפול קבוצתי?"
אקדים ואומר שההסברים מגוונים ושונים כמספר תפיסות העולם של המתייחסים לשאלה הזו. לדעתי התשובה המלאה היא מכלול ואינטגרציה של רוב התשובות פחות או יותר, אך בכל זאת כדי לענות קצת על השאלה הזו נדמה לי שאוכל להסתפק לרגע בתשובה קצת פחות מושכלת ויותר אינטואיטיבית.
בהנחיית קבוצות אנחנו המנחים מזמינים את משתתפי הקבוצה לפתח את 'אמנות ההישארות' ובטיפול קבוצתי ההזמנה היא לפתח ולהעמיק את 'אומנות ההיחלצות'....(הישארות והיחלצות מיחסים).
בבסיס כל תרפיה בין אם היא רגשית או נפשית או אפילו נשימתית עומדים היחסים; יחסים של אדם לעצמו, יחסיו עם האחר, עם העולם ועם 'האלוהי-העל-עצמי'...ללא יחסים ברוב המקרים לא תיתכן תרפיה...
אבל כל זה לא קורה בבת אחת, הרי אנחנו בני האדם מורכבים מאין ספור מערכות ומחזורים, הנפש והתודעה שלנו ברובן סמויות לנו...לכן יש הדרגתיות-התייחסותית, תהליכית והתפתחותית לקשר עם כל היחסים האלה. בשלב הראשון אנחנו לומדים להיות בקשר עם 'התגובתיות' שלנו, אנחנו זקוקים למראה שבאחר כדי להיווכח בתגובתיות והשפעותיה. וכדי להתפתח משם אנחנו חייבים להישאר ביחסים עם האחר למרות כל המורכבות והמעורבות שבכך.
בשלבים הבאים, שקצת רווח לנו עם החוץ, אנחנו מתפנים לפנים, ליחסים עם עצמינו, עם האלוהי, הסופי ואינסופי –הסמוי והגלוי-ושם מאוד עוזר לנו להיחלץ מדפוסים ישנים של יחסים שאינם מטיבים אתנו; לפלס לעצמינו דרך חזרה לאותו עצמי שהגיע לעולם כשנולדנו...
אפשר להתבונן על השוני בין שתי מסגרות העבודה האלה בעזרת השוני שיש בין שני המיתוסים הידועים כל כך: מיתוס 'הגיבור ' ומיתוס 'השיבה הביתה'...ויחד עם זאת ולמרות השוני בכל אחד מהמיתוסים האלה (כמו בחיים) נקרא האדם לאמן, להאמין ולהיות אומן במלאכה שנקראת יחסים...