​

"ייתכן שהלא מודע שלי מצייר דמות שאיננה אני, אך היא עומדת על התממשותה בתוכי"
ק.ג. יונג 

יש משהו בזמן הזה של הסטודיו הפתוח שהוא כמו זמן של חלום רק בעירות...אני משערת שלכולנו יש מושג על המצב הזה שמשהו בתוכנו שב וחוזר בתוכו על עצמו: אותם דפוסים, אותן מחשבות ואותן תגובות...כאלה, שלא אליהן אנחנו מקווים. וכן אנחנו תמיד יכולים לחזור ולשאול איך היחסים שלי עם אימא או אבא יצרו את זה או, ברוב המקרים איך הם לא יצרו את זה, אבל באמת, זה הדבר שישחרר אותנו ויצמיח בתוכנו כיוונים רצויים??

לדעתי יש בתוכנו יותר ממה שמישהו נתן לנו או לא נתן לנו כשהיינו קטנים או אפילו גדולים... וזה הדבר הפנימי הזה, המיתוס המסתורי שלאורו אנחנו חיים את חיינו, מיתוס שחלקים ממנו מתגלים לנו בחלימה, ביצירה ובמעשה האהבה והזוגיות-
אמממ...אבל לכל החלימה היצירה והאהבה האלה יש חמקמקות שמשטה בנו לעיתים; אנחנו מחויבים לקחת ברצינות את חומרי הדמיון שלנו, את חומרי התת מודע המופיעים כדימויים. ומה זה אומר לקחת אותם ברצינות? ...הנה סיפור על חלום קטן שנלקח ברצינות:
גבר כבן 40, איש שצלחה דרכו המקצועית אך חייו האישיים היו רוויי אסונות עד שהרגיש שכוחותיו אוזלים לו מביא לטיפול שבריר של חלום, בחלום נאמר לו שהוא רק צריך לזכור את ה-lunghtfish  ...לאחר ברור קצר הבינו המטופל והמטפל שהם אינם מוצאים כל קשר של האיש לדג כזה ויותר מכך, אפילו לא ידעו אם יש דג כזה במציאות....
במהלך השבוע התקשר המטפל לחוקר ימי שמנהל את אחד מהאקווריומים הגדולים במדינה וסיפר לו את הסיפור של החלום ושאל אם יש לו אינפורמציה לתת לו. החוקר השיב לו שבמקרה לראשונה מזה שנים יש להם במעבדות שלהם דוגמא לדג הזה והוסיף ואמר שזהו הדג היחיד שהוא מכיר שבעתות יובש מתחפר בקרקעית הים ושב לתחייה ברגע שהמים שבים...הרבה מחשבות ניתן לחשוב על התופעה הזו אבל לא ניתן להתעלם מהריפוי שהדג המוכשר הזה הביא למטופל שהיה בספק לגבי כוחותיו לשרוד.

נכון, לא כולנו באנליזה ובטח שלא כולנו אדוקים בלפגוש את החלומות שלנו ולקבל תרופות כל כך מדויקות באופן רציף...

אז מה עוד אפשר לעשות? בואו ליצור בכל רגע שמתאים לכם כי היצירה גם היא מביאה אותנו קרוב לאותו בית מרקחת מפואר ששיגר את ה-lungfish.
בסופו של דבר הדמות שעומדת על התממשותה בתוכנו מגיחה, השאלה רק האם נטיב לסלול עבורה את הדרך.

אז מה זה "סטודיו פתוח"?
הסטודיו הפתוח אצלנו הוא מרחב וזמן שבו אנחנו נותנים לעצמינו לשים לב למה שחי בתוכנו, למה שמבקש לעצמו הבהרה ואולי הדרכה פנימית חדשה; לא משומשת, לא כזאת שכבר חשבנו לעצמינו אלא הדרכה שמגיעה מאותו מקום שסולל את נרטיב חיי, או אם תרצו את המיתוס הפנימי הזה שאני חיה לאורו. לפעמים מה שחי בתוכי בא לידי ביטוי רק בתחושת גוף צפופה; כשאני לוקחת אותה ברצינות כחומר נפשי-רגשי-נשמתי ונעה אותה ומציירת מתוכה נפרס בי עולם עם טופוגרפיה חדשה, דרך שממנה אני מצליחה להבין משהו חדש על עצמי ועל מה כרגע חי בתוכי.

איך זה קורה בפועל?
ראשית זה מפגש שבאים אליו, להיות בו עם עצמי ועם עוד אחרים כמוני שמחפשים בצורות שונות משמעות ויעד בחייהם. ואז לפני שאנחנו מדברים על זה אנחנו קודם כל מקשיבים למה שחי בתוכנו כרגע בעזרת הגוף, התנועה או המדיטציה. ואז אנחנו מציירים את זה-לוקחים עם זה הפסקה- חוזרים עם היצירות שיצרנו למעגל ומספרים מה קרה לנו מתוך התופעות הוויזואליות שמגיחות מהיצירות שלנו. ומתוך השיח התופעתי שלפעמים יכול להיות מקופל בקיפול של נייר שמתיישר ומציע כיוון חדש, או מתוך משיכה של צבע או מתוך מבנה של גוף בחימר שנוטה קדימה על פניו בכל פעם מחדש...עד שנותנים לו תמיכה של עוד חומר בגב....
אז כן, בהתחלה זה קצת חמקמק אבל הפואטיקה שיש בחומר, באיכות הקו, בצבעים, ובתשומת הלב שאנחנו נותנים אליהם כל כך חזקה שהיא יודעת ללמד אותנו את רזי בינת-המחשבות החדשות.
התשובות שמתקבלות סביב סוגיות חיים כל כך מפתיעות ובעיקר בעיקר פשוטות, אפשריות וטבעיות שזה מרגיש כמו שהתשובה התקבלה בעת ובעונה אחת מתוכנו ומליבו העמוק של העולם כולו.

למי זה מתאים? 
מטפלים, מנחי קבוצות, מתעניינים במסלול שמבקשים להכיר וכל מי שמבקש לעצמו רגע של בוננות והתפתחות.
 

להרשמה ופרטים על המפגש הקרוב

​

​