?רק על עצמי לספר ידעתי
ניבי שקד
"בהחלטה ספונטנית וממש בעדי אני מבריזה היום..." הודיעה מעט לפני המפגש הקבוצתי אחת מהמשתתפות. כאשר ראיתי את ההודעה בקבוצת ה – WhatsApp הקבוצתית המשותפת שלנו התגובה האוטומטית שלי הייתה "ברור!"; הימים היו שלהי ימי קורונה ולמי יש כוח למפגש נוסף ומייגע ב – Zoom על כל מגבלותיו? "שמחתי" בשבילה – כמה יפה וטוב שהיא פועלת בעדה וקשובה קודם וראשית כל לרצונות שלה. ועם זאת, משהו לא הרגיש לי ממש טוב עם החלטתה. "מה באמת קורה כאן?" התחלתי לחשוב לי. ואל השאלה התווספו עוד אחרות, מגששות ומנסות לפרום מעט את התופעה שפגשתי ואת ה"אדוות" שלה; מה מרגישים חברי הקבוצה, ואני ביניהם, שנעזבו למטרת רצונו האישי של הפרט? ומה הם באמת הצרכים שנמצאים מתחת למעטה הרצונות, מתחת ל"ממש בעדי" ומעבר ל"בא לי/לא בא לי" הספונטני של המשתתפת?
חשבתי לי לאחר מכן כי במקרים רבים המופע של ה"בא לי/לא בא לי" הזה עליו שוחחנו בקבוצה הוא סיפור נוסף שאנחנו מספרים לעצמנו אשר יוצר את מה שקרל יונג קרא לו המיתוס שלאורו אנחנו חיים – פעמים רבות הסיפורים הללו יוצרים מיחזור ומחזוריות של מחשבות והתנהגויות שבמקרים רבים לא בהכרח מיטיבים עמנו, תורמים להתפתחות שלנו או משפרים את איכות חיינו. השיח שהתפתח בקבוצה שלנו בהמשך לגבי אותה היעדרות שלח אותי לבדיקה ותשומת לב מחודשת לסיפורים שאני מספר על עצמי, או אולי אפילו מדויק ופואטי יותר להגיד, הסיפורים שמסופרים בתוכי לגבי עצמי. כך למשל הבחנתי כי בהרבה מהסיפורים הללו אני סוג של "קבצן" המקבץ נדבות של ידע וחוכמה מספריותיהם של אחרים בהרגשה כי לי אין ספריה פנימית משלי לגשת אליה וכי אני למעשה תלוי בידע מבחוץ, בעל ערך, שאני יכול לקחת עמי.
אז יש לנו, גם לי, וגם למשתתפים האחרים בקבוצה, את התבניות והסיפורים המוכרים להם/ן. אם כך, כיצד עבודה בקבוצה יכולה לאתגר אותם ומה המפגש עם ה"אחר" יכול לחדש לי או ללמד אותי על עצמי שאיני כבר יודע? לדעתי, יתרונה של קבוצה ושל המפגש האנושי הבין – אישי המגולם בה, על כל מורכבויותיו, היא שפעמים רבות הוא מנפץ ושובר את הסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו באופן די מוצלח. כמו שמורה חכם אמר לי פעם - "הקשבה זה די מסוכן" - אם באמת נקשיב ונהיה פתוחים למשוב ולדבריהם של "אחרים" בנוגע לסיפורינו אז אותם סיפורים ימצאו בסכנה וכאשר הם ישתנו אז אנחנו, והחוויה שלנו, תשתנה עמם. כיום, כאשר אני בוחר להגיע למפגש הקבוצתי, אני בוחר לתרגל את הפתיחות הזו. בוחר להיות מושפע. בוחר מהבנה שדווקא "רק על עצמי לספר לא ידעתי" בגלל שפעמים רבות נקודת מבטי מוגבלת וצרה, לא כעולם הנמלה, אלא כעולמו של כל אדם ואדם.
מפגש קבוצתי פותח פתח לסוגיית הנקודות העיוורות שלנו, ושאולי הן רבות יותר ממה שאנו נוטים לחשוב. כאשר הצלחתי קצת יותר לפתוח את אוזני הלב ואת המבט, התחילו סיפורים, שירים וקצוות של תובנות אחרות להגיע. היום אני כבר יודע, ולאט לאט מתחיל גם להרגיש, כי אני לא קבצן... אני מתחיל בהדרגה להיחשף אל הנקודות העיוורות שלי, להחזיר את המשקל ואת האחריות אלי ולהביא נוכחות ותוכן מבחוץ, אך בשילוב ולאחר אינטגרציה ומגע הנפגש קודם ולפני הכל עם מה שבפנים.
בצורה זו, נוכחתי לגלות שיש לי טירה פנימית משלי אשר, במסגרת הלימודים וההתנסויות השונות, אני ממשיך לפגוש עוד ועוד שומרי סף שמתרוצצים להם על הגשרים שמובילים אליה ואשר נמצאים ועומדים איתן בשערי הכניסה להיכלים ולספריות הפנימיות השונות שבה. שומרים אלו הם די ערמומיים - הם מוסווים ולובשים בדרך כלל את דמותם של אותם סיפורים מוכרים, של אותן נקודות עיוורות. ולאחרונה אני מגלה כי דווקא מבטו של חבר לקבוצה, ה"אורח" שמגיע מבחוץ, מעיר אחרת, המתלווה אלי ועומד איתי בשערי הכניסה, רק הוא יכול לעזור לי לחשוף את השומרים או למצוא דרכי כניסה אחרות.
לאור כל ההגיגים והחוויות הללו הבנתי שאני רוצה, מאוד רוצה, למצוא את הדרך להיכנס אל הטירה הפנימית הזו, לגשת למדפי הספרים בארכיון הפנימי, ולמצוא את צרור המפתחות הפותחים את השערים. והשאלה שלקחתי עמי ליצירה בסטודיו הפתוח ולמפגש הקבוצתי היא איך – איך אני מוצא את הדרך לשעריה והיכליה של הטירה הפנימית הזו? והתחלתי להתעקש על ה"איך" הזה, הרציונלי, הפרקטי הזה, ה – How to . ולחפש פתרונות פשוטים, באופן אירוני, רק מסבך פעמים רבות את הדבר עוד יותר - שמתי לב שכאשר אני עסוק ב"איך" אז אני למעשה עסוק בלפתור ולפטור – עסוק בבעיה שאני רוצה להבין ולקבל כלים ופתרון עבורה "עכשיו!" והבחנתי שזה יוצר אצלי מועקה עצומה שמתלווה לה איזושהי דחיפות מאוד לוחצת, עם נקודת מבט מוגבלת וצרה. בצורה פרדוקסלית נוצרת רק עוד תקיעות. הבחנתי שכך מתהווה לו סוג של מעגל קסמים – שהמהלך של ההתעקשות הזו על ה"איך" והדחיפות למציאת הפתרון הגלום בגוף השאלה יוצרים אצלי תקיעות בראש, תקיעות מנטלית, חרדתית משהו, החוטאת ומחטיאה את המציאות וכוליותה.
בסטודיו הפתוח של אחד מהמפגשים האחרונים שהבחנתי בדפוס החוזר הזה החלטתי לקחת נתיב אחר ולפעול באופן שונה. בקטן, בפשוט ובמפנים אפשרתי לעצמי לא להתעלם מהשאלה, אך גם לא לנסות לפתור אותה, בדחיפות, ברגע זה. סימנתי את השאלה על הדף ופשוט נתתי לעצמי לנוע לפי ספקטרום התחושות הרחב יותר ולא להתבוסס בפרפקציוניזם ובהבנה. אפשרתי לעצמי לחקור תוך כדי בחלל הקבוצתי המשותף, כאשר השאלה מסומנת, מדיות אחרות: התבוננתי במרחב הקבוצתי ובאופני חקירה שונים. קיבלתי השראה מאנשים ומחומרים אחרים ויצאתי לחקירה מעט שונה. חקרתי עם הידיים והרגשתי כיצד העמלנות ופעולות התלישה, הגזירה וההדבקה מתחילות ליצור בתוכי איזשהו שקט וזרימה:
בהמשך פיזרתי גם כמה נצנצים, להגביר את הצבעוניות, נשפתי וצבעתי כי הרגשתי פתאום צבעוני ואוורירי. מרחתי אצבעותיי בפחם וליטפתי עם מברשת, בעדינות מהולה בתכלת אדמדם, את הנייר:
וכך לאט לאט הבחנתי כיצד כאשר מעט משחררים את ה – How to מתגלה לו עולם ה – What is : שאולי במקום להתעקש, לחשוב ולדרוש מה עושים אפשר פשוט לעצור וליצור, ושאולי ישנן כמה דרכים ואופנים לשאול את אותה שאלה, באופן שונה, שמתייעץ עם הסביבה, עם העולם, והנמצא בדיאלוג פתוח וקשוב עמו. ואז אולי השאלה הדחוסה קצת מתאווררת ונפתחת, עוברת סוג של מיני טרנספורמציה מגוונים מונוכרומטיים למשהו צבעוני ומגוון יותר.
אז אולי אין לי תשובות ואין לי פתרונות חד משמעיים. ואולי גם לא יהיו. אבל סיפור חדש אולי כן מתחיל להירקם לו, סיפור שמשולב ומשתלב בעולם התופעות - מופרה, מפרה ופורה.
ניבי שקד, תלמיד שנה ב' במסלול המלא במרכז הישראלי להנחייה אינטגרטיבית בקבוצות.
