חרדה, דיכאון או התעוררות...
קארל יונג דיבר על כך שהדימויים שלנו עולים 'מהמים הגדולים': כלומר, מקורות הריפוי שלנו קשורים למים הגדולים של התת מודע, שמתוכו עולים הדימויים. ללא דימויים וללא קשר אליהם, לא תתכן הבראה וקשר לכוליות הבריאה שאנחנו.
בעידן של היום, כאשר אנחנו מופצצים בדימויים שמיוצרים בחוץ, הקישור הפנימי אל העומקים, אל המים הגדולים שאליהם ניתן להעמיק בעזרת שקט, הגות ובהייה, עלול להישבר. כלומר, ההצפה של דימויים מבחוץ לעיתים משביתה ומשנה את איכויות-המליאות של הנפש-נשמה. מכאן ניתן להסיק שלעיתים היקבעות או תקיעות הן בעצם שומרי סף המתריעים על השבר הזה: אנחנו לא מצליחים להיות בקשר עם מקורות המים העמוקים שבנו.
דבר נוסף המשפיע על ההיקבעות בהגשמה והקיפאון הוא המתח שיש בין הזמן לבין המוגבלות הטבעית שלנו כיצורים אורגניים המחפשים יעד ומשמעות; כאשר כל העולם עסוק בלהישאר צעיר לנצח, להיות אזרח העולם, להיות כל הזמן במעברים, מה שמפרק את האיתנות המבנית שבעבר היוותה עבורנו קרקע...אז המעבריות מחליפה את הסמכות, את הקבוע, את הנאמן, את הלוקלי והלאומי; והופכת לערימה בלתי-מובחנת של תכנים ואיכויות, וכבר לא ברור לנו מה שלנו, מה בפנים ומה בחוץ, על מה אני לוקח אחריות והיכן נכון עבורי לשמוט... הגבולות והמעברים כולם מטושטשים ...זוהי מעבריות שהופכת לקבועה, אך אינה נגישה לנו או מקובלת עלינו בטבעיות. זוהי מעבריות בלתי ננגעת, שנביעתה החלה עוד כמנגנון התמודדות והגנה מפני הכחדה; ואחרי אושוויץ והירושימה אל נוכח יכולות האדם להשמיד אחרים ואת עצמו-נוצר שבר בפן הקולקטיבי. שבר זה העלה את הרודנות והקיצוניות והאדיר אידאולוגית את צילם של מנהיגים, שלא הצליחו לנכס ולהודות בפני עצמם שיש בהם אכזריות, אשמה או אחריות ורק הטילו את צילם הלא אנושי האכזרי על אויביהם. המצב הפוסט מודרני נהרס על ידי פיקציה דמיונית ומשחק נרקיסיסטי של "מנהיגים יחידים וגדולים", שיוצרים עבורנו עתיד צעיר לנצח, אוטופי, וירטואלי, ומנופח.
ה"מראה מראה שעל הקיר" הופכת למראה דו צדדית של מופע והשתקפות, אך חסרה את הצד השלישי ההכרחי כל כך של הצל.
למרות כל זה אנחנו יודעים שכל דבר שהודחק טבעו שיופיע מחדש. ההתעלמות מהצל ומכוחותיו מעצימה את משאביו וגורמת לו לתפוס צורה וממדים גדולים יותר בפחדים, חרדות, התנהגויות, אובססיביות של מיחזורים הרסניים והיתקעות סביב אותם כשלים שוב ושוב. בעולם של היום הקשר עם המיתוס שלנו דהה–הגבול בין מציאות לדמיון היטשטש, הכל הפך לקונקרטי בצבעים עזים, המתקנים את עצמם בעצמם בעזרת אפליקציות - ולכן כך גם שומרי-הסף. הם קונקרטיים מאוד; הם מופיעים בצורה של קיבעונות, מחשבות והתעסקות אובססיבית וסיזיפית ביחסים וירטואליים: "We are always on-line never off-line" (Shalit.E)
היום יותר אולי מאי פעם המשימה שלנו היא לגעת, להיות ביחסים כנים, לאסוף ולחבר מחדש את הקשר שלנו אל המים הגדולים, כדי לטפח ריפוי סביב תקלות ומעצורים ולהשיב במעט את קווי הגבולות אל מקומם, להזין את היכולות של הכלים-השלובים שבתוכנו ולאפשר להם במעט את הזרימה הטבעית והעתיקה.
התבוננות ומחשבה על "שומרי סף" שמה אותנו בטריטוריה הגותית ובשאלות חיים וקיום מאוד משמעותיות. היא גם מאפשרת קשר אל המיתוס שלאורו אנחנו חיים. זו התבוננות שעוזרת לחזור אל ההוויה הפואטית ואל דמויות ההוויה שבתוכנו, ובכך לאפשר לאגו להתחזק ולחזור אל תפקודו המלא יותר זה היודע לאבחן בין הממדים. שיחזור הגבולות והשבת היסודות למקומם מאפשרים חזרה אל הטבע הרב-ממדי שלנו, היודע להלך את המתחים שבין המולד למתקיים, בין הקבוע- הנשמתי והמתהווה.