רקע

הסרט "מלכה לשחק" משמש עבורי סיפור רקע ומקרה בוחן שבאמצעותו אני מקווה להנכיח היבטים של התפתחות הנפש אופן החשיבה השואבים השראה מקריאה והתבוננות יונגיאנית .

הסרט כמו בחר בי, במקרה, בערב אחד של צפייה שגרתית בטלוויזיה בעת שהותי בסאן-פרנסיסקו. התחושה שנבחרתי על ידי הסרט נובעת מכך שמצאתי שהוא מנכיח ומתמלל שאלה מהותית אותה אני חוקרת בחיי. שאלה הנוגעת לתרומתה של הזוגיות להתפתחות הנפש של כל אחד מבני הזוג השותפים בה.

היום, בהסתכלות לאחור אני יודעת להגיד שמערכת היחסים הזוגית שלי היא המקור והבאר ממנה אני שואבת השראה לתהליכי ההתפתחות בחיי ויתכן אפילו שאם הייתי לוקחת רגע וממקדת את השאלות הקיומיות ששאלתי את עצמי במהלך השנים ניתן היה ללמוד על הקורלציה והתרומה של הזוגיות לתהליך האינדיווידואציה שלי.

אך בכתיבה כאן אני מקווה לבטא היבטים אחרים מהחקירה הזו, היבט אחד הנוגע למהות האוטונומית שיש לזוגיות כמשוחררת מיחסים, מהות שהיא גדולה מסך השותפים בה, וההיבט השני נוגע בשאלת תרומתה של הזוגיות עם "האחר המשמעותי" לתהליך ההתפתחות והאינדיווידואציה האישיים.

"האחר המשמעותי" עבורי כאן הוא מושג הנוגע לבן זוג, שותף שמערכת היחסים אתו קשורה לתהליך האלכימי של התפתחות הנפש, תהליך שיונג קישר את מימושו למושג  'החתונה המיסטית'. בעבודה הזו אני מדברת על זוגיות עם ה'אחר המשמעותי' לא כאלטרנטיבה לזוגיות קיימת אלא דווקא מתוך ההתפתחות של זוגיות מוגשמת ושלימה עם בן זוג לחיים. זו זוגיות בה שני השותפים הם אלכימאים העוסקים בזיכוך בהתמרת חומרי הנפש הראשוניים לכדי חומרים מוזהבים היוצרים אדוות אינסופיות בעולם הגשמי של עצמם ושל אחרים. זו מערכת יחסים שאינה עוסקת בהולדת ילדים ובניית בית גשמי. הפירות שלה הם פירות האלכימיה, היעד והמשמעות של התפתחות הנפש.

יונג כמי שהחיה את עבודתם של האלכימאים נאלץ בעצמו לקחת חלק במסתורין שהיה חלק מעולמם; למרות שהוא התכוון לגשת אל האלכימיה כחוקר, כדי לרדת לעומקם של הדברים הוא נאלץ להפוך ל"קוסם ", מה שאמר שעבר מעבר לגבולות של המדע המסורתי של זמנו (סראנו, מ.). אני רואה במערכת יחסים עם "האחר המשמעותי" גם סוג של הליכה אל מעבר לגבולות המסורתיים והמקובלים. חקירתו של יונג התבססה על ההבנה שהאלכימאים לא יצרו סימבולים למען ההתפתחות הפסיכולוגית אלא למען הקסם והאלכימיה בה מתקיימת זיקה הדדית בין שני התהליכים; הידיעה הזו הוסיפה להעלאת המודעות סביב שאלת הסינכרוניות והסמליות המשותפת שבין תהליכי הנפש לתהליכי האלכימיה ולתרומתם של הסמלים האלכימיים להבנת חלקי הנפש והתפתחותה.(סראנו, מ.) סראנו אומר שבפילוסופיה האלכימית, קיים רעיון שכאשר  האלכימאי עובד בערבוב החומרים נמצאת אתו תמיד אישה. האלכימאים קראו לה:The Sorror Mystica , כלומר 'האחות המיסטית'. האחות המיסטית היא אישה שנמצאת עם האלכימאי בכל זמן בו הוא עוסק בתהליך האלכימי, מהשלב הראשוני של בחירת החומרים וערבובם, לאחר מכן בשלב של היתוך החומרים ולסוף גם בתהליך בו נוצר הפרי האלכימי-חומר טהור ו"גבוה" יותר. החומר הזה מולד מתוך "חתונה מיסטית" המתרחשת בעזרת בני הזוג-האלכימאים-באמצעות היצירה והמהות האנדרוגינית. זו חתונה שיכולה להתרחש רק מעצם המפגש הנשמתי ;נפשי רוחני בין האחות המיסטית והאלכימאי-זהו ביטויו של המיזוג בין העיקרון הנשי לזכרי.

על פי מיגואל סראנו יונג אמר שהאיחוד הנפשי רוחני יכול לקרות רק בנוכחות האהבה מכיוון שרק אז אנחנו מוכנים לסכן הכל. לדבריו, אהבה היוצרת איחוד כזה מסוכנת מכיוון שהיא בעצם אהבה ללא אהבה, סותרת את חוקי ההימשכות, היצירה וההיסטוריה הפיזיים. זו אהבה אסורה שיכולה להתממש רק מחוץ למסגרות  מוכרות של נישואין וזוגיות גשמית. הביטוי הפיזי של האהבה הזו נהפך לטקס המקדש את הטרנספורמציה והוא מיילד תינוקות של רוח ונשמה, דמיון ויצירה, זה סוג של מיזוג והתכה בין הפכים הקורה בעת ובעונה אחת בנפשו של כל אחד מהאוהבים השותפים לה.

הקשר שאני עושה סביב השאלה מה  בין התפתחות נפש האדם לבין מהות הזוגיות כמו גם השאלה למה יונג התעניין בכלל באלכימיה הן שאלות שלוקחות אותי ונוגעות לשאלות קיומיות\פילוסופיות מעמיקות  או אולי ראשוניות יותר הקשורות לתפיסת הקשר בין מהות האדם לאלוהות ולטבע.

סטפאן הולר (1988) כתב שמבין כל אהבותיו של יונג למערכות האזוטריות הגנוסטיקה הייתה אהבתו הראשונה והוא עסק בה ללא לאות מתחילת הקריירה שלו כחוקר ועד יום מותו. הולר מספר שכבר בשנת 1912 כתב יונג באחד ממכתביו לפרויד שיש לו תחושה שהנשי המהותי מובנה בתוך הבינה העתיקה של הגנוסטיים המופיעה כדמותה הסמלית של סופיה ולהרגשתו היא עתידה להיכנס מחדש אל חיי המערב המודרני דרך הפסיכולוגיה של המעמקים.

יונג כתב שהאלכימיה יוצרת גשר שיסודו האחד נטוע בעבר, בגנוסטיקה, ויסודו האחר בעתיד בצורתה של הפסיכולוגיה המודרנית של הלא-מודע (יונג, ק.ג.1963).

אז מה יש במערכת האזוטרית של הגנוסטיקה שיכול לתת הסבר לקשר בין התפתחות נפשו של האדם והקשר הזוגי? או אולי שאלה אף קודמת לזו מה בכלל בין גנוסטיקה להתפתחות הפסיכולוגית של האדם?

הפירוש המילולי של המילה גנוסיס  ביוונית הוא 'ידיעה' או 'דעת' במובן של הידיעה המיסטית העמוקה שבאדם. למרות הנבדלות והשונות בין הזרמים השונים שבגנוסטיקה המשותף להם הוא העיקרון שגאולת האדם מהפיצול שבתוכו כמו; טוב-רע; זכר-נקבה; יודע –לא יודע, היא באמצעות הידיעה המיסטית. כאשר האדם קונה אותה לעצמו ומפנים אותה – היא מחוללת בו תהליך פנימי של גאולה רוחנית. בחשיבה הגנוסטית שלוש תפיסות יסוד עיקריות: תפיסת האלוהות כמכלול - מלאות אורגנית ומשתנה של האלוהות, תפיסת הטוב והרע בהוויה האלוהית, והפרדה בין היסודות הזכריים והנקביים באלוהות. אריק נוימן כתב במאמרו "האדם המיסטי" ש"הפסיכולוגיה האנליטית מבחינה בין שלושה פרקים גדולים במהלך התפתחותה של האישיות. כל פרק מתאפיין בשלטונה של אותה קבוצת ארכיטיפים אשר קובעת את השלבים השונים בהתפתחותה של האנושות...(ב)תור הזהב של חיי האדם.., במרכז התקופה נמצאת נקודת האמצע של החיים, כלומר: נקודת המפנה...הפרק הזה הנמתח מסוף גיל ההתבגרות ועד לגיל הבלות, נקבע על פי הסמליות של המאבק נגד הדרקון, ועל פי הקנון הארכיטיפי התואם: מהפך אישי, לידה מחדש, הריגת הדרקון, החתונה הקדושה, כיבוש האוצר וייסוד הממלכה (נוימן, א. עמ'45).מדבריו של נוימן ניתן איפה להבין בין היתר שיש זיקה בין ההתפתחות האישית הנפשית לבין המפגש והאיחוד עם הקטבים וביניהם גם הקוטביות של העיקרון הנשי והזכרי בנפשו של האדם.

כלומר, אם אנסה רגע לתרגם את התיאור הזה לשלבים בתהליך ההתפתחות של האדם כפי שאני מבינה אותו, לדברי נוימן התהליך בשלב זה של החיים-שלב האמצע- כרוך בשינוי דפוסים ישנים, לידה מחדש של אני חדש ממקום מאוחד ושלם שאיחד בין קטבים, איחוד המאפשר מימוש בחיים הקונקרטיים; ובשפה הגנוסטית זה חלק מתהליך ההגעה לגאולה. על פי העיקרון הגנוסטי הכלל הנוקט בגנוסיס הוא שכשם שבטבע יעמדו צאצאים רק מכוח הזיווג בין זכרים לנקבות – כך גם בעולם הרוח לא ייווצרו תוצרים ללא זיווגים בין היסוד הזכרי והיסוד הנקבי.

כמובן שהיריעה כאן קצרה מלהכיל את כל השאלות העולות מהאמירות האלה. אך לעניין שלי כאן בעבודה הזו אני מזדהה עם האמירה שחלק מתהליך ההתפתחות שלנו והחתירה שלנו להשגת משמעות ויעד כשורים בהשגת "פירות" בעולם היצירה, הרוח והנפש ואלו יכולים להתקיים רק באמצעות המפגש הפנימי והחיצוני והאיחוד בין העקרונות הקוטביים שביסוד הזכרי והנקבי שבנפשותינו.

אני משערת שכולנו עסוקים במפגשים עם העקרונות האלה באופנים וברמות שונות. לעיתים מודעות ולעיתים לא.לעיתים המפגש הוא פנימי ואישי ולעיתים באופן חיצוני מתוך המפגש והדינאמיקה עם אדם אחר. אך מה בכל זאת הופך את המפגש הזה לשותפות מיסטית מקודשת ב'חתונה'?, מה מאפיין אולי את האנשים שבחלקם נופלת הזכות והמתנה להיות מעורבים במפגש כזה? ויתכן בכלל שאני שואלת שאלה שאין לה כרגע תשובה והיא, מי הם האנשים שהופכים להיות קוסמים תוך כדי תהליך ההתפתחות של אישיותם, הרי התהליך הזה אינו קורה מתוך כוונה להתפתחות פסיכולוגית וכשהוא קורה הוא כמו אותו גשר בין הישן, המוכר והעתיק לבין העתיד. עתיד שיש בו  ידיעה וגאולה מהנפרדות הפנימית, עתיד שבו אנחנו חיים ספונים וספוגים בנוכחות של הפרח המוזהב ומתוך הגשמת הייעוד שהוא אנחנו עצמינו.
בהמשך, אני מתבוננת על השאלות האלה בעזרת הסיפור שהסרט מגולל מתוך ההכרה שאלו הן רק שאלות ראשוניות בהיכרות עם מרחב שהאופק בו עדיין אינו נראה.

 

התסריט

הלן היא אישה נאה באמצע החיים העובדת כחדרנית במלון יוקרתי קטן בקורסיקה. במהלך הסרט אנחנו למדים שהיא במקור הגיעה לקורסיקה כתיירת ונשארה שם בעקבות התאהבותה באנג'ה [Ange ]עובד נמל נאה לו נישאה. לזוג נולדה ילדה שבזמן האירועים המתוארים בסרט היא כבר נערה בגיל ההתבגרות ושמה ליסה.

עלילת הסרט מתחילה בבוקרו של  יום שיגרתי בחייה של הלן; המצלמה עוקבת אחרי הלן המקיצה לבוקר שיגרתי בביתה הצנוע; היא קמה מוקדם מאוד בבוקר ורוכבת באופניים אל המלון בו היא עובדת. יומה של הלן מלא במתלות אינסופיות; ניקוי חדרי האורחים, כביסה, ניקוי של החצר וכדו'.

במהלך אותו יום תוך כדי ניקוי אחד מחדרי האורחים הלן שמה לב לזוג אמריקאי המשחק שח במרפסת החדר. המצלמה מתמקדת במבט של השחקנים, יש משהו מאוד חושני באווירה, השחקנים נראים אנשים עמידים ומאושרים וזה נראה שמשחק השח הוא רק סוג של מופע חיצוני למשחק האמתי שביניהם המלווה במתח ארוטי משכר. המשחק מסתיים כאשר האישה מנצחת, מבטה הקורן כמו מופנה לעברה של הלן שצפתה כל העת במשחק כמו מתוך חלום . מכאן ואילך מתחילה עלילת חייה של הלן להשתנות במהירות סוחפת: מתחילה הימשכות של הלן אל משחק השח-הימשכות שמשנה את חייה ואת חייהם של הסובבים אותה.

לאחר כמה ימים מאז המשחק העלילה ממשיכה אל מסיבת יום ההולדת של בעלה של הלן. הלן קונה לו  כמתנה משחק שח אלקטרוני אולי מתוך תקווה שגם ביניהם תתחדש המשיכה ששגרת היום הקשה של שניהם הרדימה ושחקה. בעלה מגיב על כך בעצבנות לא ברורה וכשהוא מביע חוסר עניין ללמוד את המשחק, הלן מתחילה להתגנב בלילות ממיטתה כדי ללמד את המשחק בעצמה ובמהרה היא מתמכרת למשחק השח. המשחק כמו משתלט על דמיונה, חושיה וחשיבתה. זה בא לידי ביטוי באופנים שונים לדוגמא; כאשר היא יושבת במסעדה עם בעלה היא לא יכולה להתאפק ויוצרת לעצמה כלי שחמט מלחם ומזיזה אותם על המפה המשובצת תוך כדי זה שהיא מנסה להקשיב לו; כאשר היא מטאטאת את הרחבה המשובצת בשחור לבן של חצר המלון היא מדמה את עצמה בתוך המשחק.

זה נראה כאילו שעולמה מתנהל בקווים מקבילים- היא ממשיכה למלא את כל תפקידיה, חייה ממשיכים להתנהל באפרוריות השגרתית של התפקוד אך במקביל, בפנים מתעוררת מהות וישות מליאת חיות וחיים. נראה שמשהו בחייה ה"ישנים" מגיע לסופו.

מי ש"מסמנת" את הסוף הזה בסיפור גם אם באופן מגושם היא ביתה ליסה שמתביישת להביא הביתה חברים ורוצה לברוח אל העיר הגדולה, המקום שבו יש חיים.

להוטה ללמוד עוד הלן מגלה שבביתו של הד"ר  קרוגר אותו היא מנקה מספר פעמים בשבוע יש לוח שח. קרוגר הוא דמות מסתורית, אלמן אמריקאי, פרופסור באוניברסיטה שלמראית עין נראה כאדם בוטה וחסר רגישות. הלן מבקשת ממנו שבתמורה לעבודות הבית שהיא עושה עבורו הוא ילמד אותה לשחק שח. קורגר משועשע מהרעיון ומסכים להצעה. אחרי מספר שיעורים מועט הלן מתחילה לנצח את קרוגר בכל משחק; לאט מתפתחת בניהם שפה מאוד אינטימית המשתמשת בשפת השח למפגש נוגע ומעמיק-יש תחושה שהם מחוברים לגמרי האחד לשני באמצעות המשחק ונראה שהמפגש מאוד משמעותי לשניהם.

בינתיים בחייה האישיים של הלן מתחוללת מהפכה; בעלה חושד בה שהיא בוגדת בו, הלן נעשית פזורת דעת בעבודתה, היא מגיעה הביתה בשעות המאוחרות של הלילה ולאט לאט היא מרגישה שעולמה הישן נשמט בין ידיה.

הבוסית שלה תובעת ממנה לחזור לעצמה, הבעל של הלן מבקש שתחזור לעצמה והלן עצמה ברגעים של חולשה מייחלת לחזור לחייה הקודמים וזורקת את משחק השח האלקטרוני לפח ומודיעה לקרוגר שיותר לא תגיע אל ביתו. אך כל זה כמובן אינו מחזיק מעמד ולשינויים כמו יש רצון משלהם; היא שבה לשחק עם קרוגר שמעודד אותה להירשם לתחרות השח השנתית; להתחרות נגד "אלופים", גברים אחרים, בעלה של הלן שהיה מאוים מאהבתה של הלן למשחק השח ומיחסיה עם קרוגר, עוקב אחריה לביתו של קרוגר ומגלה את כישרונה בהצצה מבעד לחלון. הערצתו ואהבתו ניצתים מחדש אל הלן והוא כמו נזכר במהותה האמתית. [אישה כישרונית שפעם רקדה ובחרה בו לבעלה.] ליסה שמגלה מחדש את אימה הופכת למעריצה מספר אחת שלה ודוחקת בה להשתתף בתחרות השנתית של השח .הבוסית של הלן כבר מוכנה להעלים עין מחוסר תפקוד מושלם ומחפשת את קרבתה של הלן. והלן עצמה שמחדרנית, עוזרת בית אפרורית, אישה ביתית  וכנועה נהפכה לאישה נלהבת מליאת חיות בעלת כוחות שאפילו חיצוניותה ושפת גופה משתנים והופכים למלכותיים בכל יום שעובר.
הסרט מסתיים בסצנה בה הלן מתחרה ומנצחת את יריביה בתחרות. ברגע הניצחון היא מלווה בבני משפחתה וחבריה לעבודה ובנוכחות הרוחנית של קרוגר.

 

מחשבות

עבורי הבחירה של הכותבת במשחק ה"שחמט" או בשמו הקדום "משחק המלכים" כבר מגדירה את הטריטוריה הסמלית בה מתרחשת העלילה. אני לא יודעת מספיק על המשחק הזה אבל מהמעט שאני מבינה ניצחון במשחק מושג כאשר המלכים של אחד המשתתפים נמצאים במצב שהם אינם יכולים להינצל-כלומר משהו מהישן מהמיושב והמולך עומד לחדול. מכאן אני מבינה שבאנלוגיה לתהליכי הנפש מדובר על זמן של אמצע החיים זמן שיש בו משהו שצריך להשתנות, צומת, זמן של מעבר מישן לחדש שייעשה באמצעות המאבק ההרואי כמו זה הנדרש לנצח במשחק. האופן שבו מעמידה הכותבת את השחמט במרכז היחסים בין גבר ואישה מלמד אותי גם שמדובר כאן בסוג של הסכמה למשחק ולמאבק שמתרחש בין העקרונות הזכרי והנקבי. הסרט מגולל  את תהליך ההשתנות של כל אחד מהשחקנים, את המאבק  שהם חווים ואת מערכות היחסים שנפרמות ונרקמות מחדש –אלו הפירות להם זוכים השחקנים ברגעי הניצחון.

נקודת המבט של הגיבורה והמאבק שלה עוסקים בהשתחררות ממוסכמות העולם הגברי שהביאו אותה ואת חייה לכדי הצטמצמות ומוות בשם התפקוד הקונקרטי והיומיומי תוך שכיחת העצמי. נקודת מבטו של הגבר, הגיבור המלך, המבוגר, עוסקת ברשות-פנימית, בכמיהה לחיים מלאים לאחר אובדן; המשחק שלו מביא אל חייו את אנימה, האנימציה והחיות שחסרה בו ומאפשרת לו לשנות עמדה אל נוכח חייו ההולכים ונגמרים.

עבורי הסרט עוסק במהות השפעתם של יחסים זוגיים 'מקודשים' על תהליכי הטרנספורמציה האישיים של גיבוריו. היחסים של הלן וד"ר קרוגר משולים בעיני ליחסים שיש בין האלכימאי ושותפתו המקודשת, אלא שכאן לעיתים התפקידים מתחלפים ולא תמיד ברור מי האלכימאי ומי העוזר.

העלילה בסרט מתחילה לקבל אנרגיה ודחיפה לאחר שגיבורת הסרט מתבוננת מהצד בזוג האמריקאי שמשחק שח. עיניה מרותקות אל האישה המשחקת עד לרגע שהיא מנצחת במשחק. להרגשתי זה כמו להיות בחלום מתוך מצב של יקיצה, סוג של חלום שיש בו אלמנטים נבואיים. זהו חלום בעל ערך רב כי הוא המוביל את הגיבורה אל עבר השינויים העתידיים של חייה.

שליט (2011) אומר ש"כותב החלומות" שולח לנו את מדריך-נשמה באמצעות החלימה, או החלימה בהקיץ. המדריך או המדריכה מופיעים כייצוג אנימתי-של אנימה או אנימוס על פי צורך וזאת כדי להביא יחד, לאפשר לשני אספקטים כביכול ניגודיים להתחבר. במקרה של הסיפור שהסרט מגולל המוטיב של מפגש בין אספקטים כביכול ניגודיים הוא מוטיב חוזר המגיע בסוף הסרט לעידון והתמרה; זה מתחיל במפגש בין "חדרנית" ל"מלכה" שכביכול המשותף בניהם כל כך מצומצם. לדעתי, הרגע שבו הלן יכלה להזדהות ולזהות משהו מעצמה בשחקנית המנצחת את הגבר במשחק הוא זה שמחלץ מהתת-מודע חומרים הפותחים את מרחבי התודעה שלה לעולמות אחרים והחוויה הזו יכולה הייתה לקרות רק מתוך תודעת החלום בו היא הייתה.

באומן (2010) הסביר שיונג טען שבין המודע ללא מודע קיימים יחסים של פיצוי; החלום בעצם מבטא את אותם חלקים שנעדרים ממודעותו של האדם במצב של ערות, או, כמו שאומר אנקורי (1999), "החלום מבטא את הפנים החסרות בהכרה המודעת, והעמדות החד-צדדיות של ההכרה זוכות להשלמה בלא-מודע". כלומר, החלום בעצם מחלץ עבור החולם את אותם דברים מהתת מודע הקשורים להתפתחות הנפשית השלימה. בהיקשר הזה בסרט ה'חלום' שמתבוננת בו הגיבורה בעצם מייצר את הגירוי לפעולות חדשות והוא לכשעצמו מספק בדיעבד את האינפורמציה על החומרים בהם יחול השינוי. כמו לדוגמא ההתבוננות המחודשת על הנשי שבתוכה, המאבק הסימבולי אל מול המלך המזדקן, החתירה אל יחסים שוויוניים ומכבדים ושינוי המעמד מהאישה שכביכול נחותה למלכה המנצחת. בהמשך העלילה ניתן לראות שאלו הם בדיוק המשאבים שהביאו את גיבורת העלילה אל השינוי בחייה שהחל מסוג של התעוררות שבוטאה על ידי שינויים בהתנהגותה. לשינויי ההתנהגות האלה יכולים להיות הסברים שונים וביניהם גם ההסבר שזהו סוג של זמן ביניים המאפיין את האיכויות שאנחנו פוגשים בצמתים על אמצע הדרך, לפני שהחלטה משמעותית עומדת ליפול. שליט (2011) קרא לזמן הזה "מרחב מעבר":

"…transitional space in which we briefly reside, in which we make a right turn or a wrong turn" (page, 121)

להבנתי הסיפור ועלילת הסרט יכולים להמשיך רק הודות לקשר שנרקם ומתקיים בין שני הגיבורים-הלן והפרופ' קרוגר. הקשר שמתואר בתחילה כ"חוזה" פשוט בין עוזרת בית לפרופ' מקבל תפנית ברגע שהלן מבקשת מהפרופ' שילמד אותה את המשחק. הרגע הזה הוא רגע בו הלן מתחברת אל מהות העצמי שבתוכה וגם, זהו רגע שבו היא –האוטוריטה-הופכת לאנימה מפיחת החיים עבור קרוגר. במציאות החיצונית זה בא לידי ביטוי ברגע שבו הם מוצאים משהו משותף שמחבר ביניהם מעבר ליחסים, המעמדות, הדפוסים הקונקרטיים הפשוטים ומתחיל תהליך אלכימאי של שינוי להתרחש. מתוך התהליך הם לומדים להכיר את השפה הפנימית והסימנים האישים האחד של השנייה עד לסוג של ידיעה אל-חושית מדויקת. באחת הסצנות המרגשות בסרט קרוגר והלן משחקים את המשחק רק בדמיון, בינם לבין עצמם, הם עומדים רחוק מהלוח אבל מאוד קרובים אחד לשנייה ועיניהם מחוברות כמו למהות  נוספת-למרות שהם מדברים רק על שח, האינטנסיביות שבה הם לומדים האחד את אותותיו של השני מרגישה כמו שהם זוג שזה עתה נישא בנישואים של אהבה קורנת וגדולה.

ביום האחרון לפני התחרות הקירבה בניהם גדילה עוד יותר ועבורי זה הרגיש שהם הגיעו לרגע שיא המימוש של התהליך האלכימי, זהו רגע של קירבה ומגע פיזי, רגע ארוך של חיבור שלם שאינו מדובר במילים-כמו אותו רגע שבו הזהב מגיח מהקש.

על פי שליט (2011), פתולוגיה יכולה להתעורר או להיגרם כאשר הפרט סוטה מדרכו בדרך לאינדיבידואציה ומתחושת המשמעות והיעד לחייו. כשזה קורה חלקים שונים של הנפש כמו "מתגייסים" לשירות התהליך ולהחזרתו של האדם אל מסלולו. בסרט כפי שאני מבינה זאת מתגייסים בעיקר כוחותיה ועקרונותיה של האנימה בשירות התהליך של שני הגיבורים; מבחינתה של גיבורת הסרט אין כאן השלכה פשוטה של האנימוס שלה על קרוגר, או, השלכה פשוטה של אנימה מצדו של קרוגר על הלן כי אז היינו חווים זאת כסוג של רומן מוכר וגשמי. כלומר, יש כאן עקרון נפשי פנימי שעובד בשירות התהליכים השונים של בני הזוג אך הוא אותו עקרון עצמו(ההגחה של האנימה והאנימוס לשרות תודעתם של השניים). ההשפעה של המפגש עם העקרונות האנימתיים מוקרנת בסרט גם על הסביבה המקיפה את הגיבורים; יש יציאה ממוסכמות קרתניות, הקול הנשי מתחיל להישמע ביתר בהירות ובעקבותיו יש תחושה של שינוי, יותר בחירה וחופש.

לבסוף מגיע יום התחרות הלן משחקת ומנצחת את כל יריביה עד הגמר. בשלב הגמר היא משחקת נגד אותו גבר שהיה האחראי על התחרות-האוטוריטה המוחלטת- הלן משחקת מולו משחק מבריק שלבסוף מביא אותה אל הניצחון הגדול. מלווה בבני משפחתה וחבריה היא זוכה בתחרות.

במשחק הגמר המצלמה נודדת בין מחשבותיה של הלן למחשבותיו של קרוגר היושב בביתו ומדמיין את המשחק לפרטיו באופן מדויק-זה מרגיש כמו שמחשבותיה של הלן ומחשבותיו התמזגו לחשיבה ולמהות אחת.

בכך פחות או יותר מסתיים הסרט. התחושה שאני נשארתי אתה היא שהלן ממשיכה, מלווה על ידי בני משפחתה לתחרות הבאה וגורלו של קרוגר-האיש והמלך אינו  ידוע. יש תחושה מאוד מוחשית שהמלך, קרוגר, מת והמלכה, הלן, ממשיכה ומתחילה את חייה במימוש מלא יותר עם משפחתה, בן זוגה הגשמי, עבודתה וחייה.

 

שאלות וסיכום

לקראת סיומה של הכתיבה אני מוצאת את עצמי במחשבות, רעיונות ושאלות העולות מהסרט הקטן הזה. ואולי דווקא התהייה הזו היא שמעידה על עידון המודעות שמתאפשר באמצעות ה"משקפיים היונגיאניות" סביב מציאות שמציעה לנו כל הזמן סמלים, מראות ואפשרויות להבין על עצמינו קצת יותר.

נכנסתי אל החקירה הזו מתוך סקרנות להבין עוד על תרומתה של זוגיות עם "האחר המשמעותי" לתהליכי התפתחות הנפש. אני יוצאת מהחקירה הזו עם הידיעה שבעיקר נוספו לי עוד המון שאלות. כמו למשל , מה מאפיין את מועד הופעתה של האחות המקודשת בתהליך של חיים-או בשפה אחרת מה מוציא את תהליך ההתפתחות שלנו מהרשות הזוגית הרגילה, האישית, אל הרשות של מערכת ארכיטיפית-אלכימית עם "אחר משמעותי"?  שאלה נוספת נוגעת למקום שיש למגדר ולאבחנה בין המגדרים אל מול התפקיד של "האחות המקודשת"-הסיפורים מההיסטוריה המוכרת מספרים בעיקר על הנשים כעוזרות ועל הגברים כאלכימאים האם זה מיקרי או דפוס הקשור לטבע של האדם?

בנוסף לשאלות למדתי מהחקירה הקצרה הזו שהניחוח המקודש שיש במערכת יחסים כזו כרוך במפגש בין אנשים שאוחזים במהויות שהן לכאורה מנוגדות אך המשותף להם הוא שנטייה נפשית זהה מגויסת לתהליכי ההתפתחות שלהם-כלומר למרות שלכל אחד מהם יש משהו אחר לטפל בו התרופה שהם משתמשים בה והכוח שהם זקוקים לו מגיעים מאותו שורש עתיק של חלק נפשי פנימי השואף להגיח אל התודעה.

הכתיבה הפגישה אותי גם עם ההכרה שבמערכת הזו של האלכימיה באמצעות יחסים יש ניגודים ומתחים שנפרמים לשלמויות; יש מהות של מתח המתורגמת לתנועה ויש מהות נייחת, עומדת, וכזו שנודדת ונעה: או בשפת הסיפור של הסרט צריך שיהיה מתח ומשיכה  בין המינים, מקום קבוע, בית, מישהו שכל הזמן נשאר בבית ואחר שכל הזמן יוצא ממנו וחוזר אליו, ומשהו חיצוני שרוצים ללמוד אותו אבל הוא בעצם ביטוי, או, פלטפורמה ללמידה של משהו פנימי עמוק, עתיק ומהותי-כמו אותו לוח משובץ שבאמצעותו למדו הלן וקרוגר יותר על מהוויי נפשם העמוקים ובאמצעות תנועת הכלים על הלוח השיגו את היכולת לתקשר זאת אל העולם שבחוץ באמצעות השינויים ההתנהגותיים.

כנראה שעדיין לא מצאתי את כל התשובות לשאלות ששאלתי בתחילת הכתיבה אך להרגשתי זה אולי מכיוון שלשאול שאלות ברגעי חסד וקדושה גם הן נטיות מנוגדות- כי הרי את מורכבות המציאות הפנימית של האדם לא ממש ניתן להבין על ידי ניתוח הגיוני אלא בעיקר באמצעות שוררות הרוח והנפש שביטויה הוא בתחושה של חיים- זהו רגע שבו מתקיימת חתונה בין האגו לעצמי המושגת באמצעות היקסמות הלב ומעשה האהבה הפלאי של האנימה והאנימוס. 

הכתיבה הזו נחלמה מאז חודש יולי. היא הזמינה אותי לחיפוש שעבר דרך שדות שונים מתוך מטרה למצוא כלי שלתוכו אוכל לצקת את התכנים האישיים ומתוכו גם לחלץ בסופו של תהליך הבנה חדשה, יצירה חדש.
זה מזכיר לי מילים שהתנגנו בי בהמשך לחלום שחלמתי. המילים נשמעו כך:
“שמעתי את קולו של הגשם נוקש לי בחלום:
“קומי הוא טפטף, מהרי”
ואתה היית שם בין הטיפות קורא לי
לחזור, הודף אותי אל העירות
מציע גוף, שעון ומילה".

ואולי גם כאן טמונה לה הבנה זעירה שיכול להיות ש"האחר המשמעותי" הוא זה שבקיומו מציע לנו את גופו, את הזמן-הרגע, את המילה והמשוב-את העדות לקיימות של מי שאנחנו כאשר אנחנו במילואינו.

​

איך זה קשור להנחיית קבוצות ולגישת המרכז?

​

​

רשימת מקורות :
ספרים:

Serrano, M.(1966).C.G.Jung and Hermann Hesse A Record Of Two Friendships. London: Broadway House.

​

Shalit, E.(2011). The Cycle Of Life Themes and Tales of The Journey. California: Fisher King Press.

C.G. Jung, ed. by Aniela Jaffe, transl. by R. and C. Winston (1963). Memories, Dreams, Reflections of C.G. Jung

​

אנקורי,מ.(1999).דברי חלומות היחיד והחלום השבט והמיתוס.ישראל: הוצאת דופן, ספריית התנין הגדול.
נוימן, א. (2007). האדם המיסטי.תל-אביב: הוצאת רסלינג
 

מקורות אינטרנט:

Stephan A. Hoeller. (1988).C. G. Jung and the Alchemical Renewal. Retrieved 17\09\11 from: http://www.gnosis.org/jung_alchemy.htm

נספח : על הסרט
Queen to Play (original title Joueuse, literally the feminine form of “player”) is a 2009 French-German film directed by Caroline Bottaro, adapted from Bertina Henrichs's novel "The Chess Player". The film is distributed in the U.S. by Zeitgeist Films

​

​