לפני כבר די הרבה שנים כשחזרתי לארץ משנות חיים ארוכות בקליפורניה מאוד הפתיעה אותי העובדה שכל גישות העצמה וההתפתחות מהעולמות של הבודהיזם והפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית נכנסו תחת כותרת כללית ומדאיגה שנקראה "העידן החדש" ...הרגשתי שקיימים כאן שני מחנות; האחד "רציני" ומוכר של "הפסיכולוגיה המערבית" והשני, הפחות "רציני", הרוחניקי שערבב את כל מה שלא מערבי, רציני, לסיר אחד גדול שבתוכו התבשלו חלקי דברים שנקראו העידן החדש....נראה היה אז ששני הדברים לא יכולים ללכת יחד ואפילו לא זה לצד זה. מאז עבר זמן וההגדרות אמנם השתנו אך עדיין להרגשתי המחנאות קיימת אמנם יותר מתוחכמת, מווסתת בהגדרותיה אבל ממשיכה בדבקות בהצבת הנפרדות.
ואני כמי שמשוטטת בין העולמות, סוג של "בת-כלאיים" מנסה בעיקר להבין את הצורך הזה שבהצבת הנפרדות. הרי כולנו מחפשים אחרי חוויית חיים טובה ומליאה יותר, חוויית חיים ממומשת ומגולמת ביום יום שלנו...אז איך הנפרדות הזו משרתת אותנו?

ברשותכם, לרגע אני לוקחת כמה צעדים לאחור ומתבוננת על דרכי שלי; כן, אני התחלתי את דרכי מהחלקים האלה שהיו בסיר הגדול הזה: מגיל 19 תרגלתי גישות שונות של מדיטציה, למדתי הרבה על צמחים, אנרגיות, צבעים ותפילות, ראיתי את כוחן של החיות ולמדתי על אבותיי הקדומים, הרגשתי והענקתי את חסדו המרפא של המגע, העמקתי במשנתם של קרישנמורטי, שרי ניסרגדטה מהאראג', בלבצקי ואחרים...ואז עברתי לקרוא את פרויד, ביון, פוקס, יונג, איירין דה- קסטייחו, מארי פון-פראנץ, אוגדן, קוהוט, נוימן, אסיגיולי ועוד ועוד...
ניסיתי להבין באמצעותם עוד ועוד שאלות סביב ממשות העולם, ממשות העצמי והאחר, במה תלוי הידע שלי בעולם ועל העולם, האם להרוג חיות זה הכרח עבורי או חטא?, האם המצב של הוויה ללא הפרעה הוא אושר? מהם אחוזי הדמיון והממשות שיש בהנאה ובכאב?...האם אני מראה של העולם או בבואתו...והמשכתי להתבלבל סביב מושגים כמו יעוד, קרמה, אני-עצמי, מודע-תת מודע, אהבה-יחסים-זוגיות, אומץ, חמלה, חכמה, מיומנות ואימהות..
אבל מה עושים עם כל זה ביום יום....ביום יום נכחתי בפער הזה שבתוכי , לפרקים ידעתי המון על המון אבל זה לא הקל על הכאב כשכאב או על הגעגוע כשהתגעגעתי, זה לא באמת הניח את דעתי כאשר הייתה נסערת, זה לא באמת אפשר לי את מרווח הוויה עם האחר ברגעים קטנים של חסד...
כל עוד החזקתי במשהו " מזרחי" או "מערבי" הליבה, הציר, המרכז, האגו או איך שתרצו לקרוא לזה היו בי, אני, ואפשרויות ההתרחבות שם נפלאות אך גם מצומצמות מאוד...אבל מתישהו התחלתי להבין שאני מגייסת "המזרחי" שבי כשההיגיון כבר לא שם לשירותי ואת ה"מערבי" שבי כאשר הוא הדבר היחיד שעוזר לי מלהיבלע אל האוקיינוס הזה שנקרא רגשות....

והיום אחרי עוד קצת זמן טיסה, ברור לי שטבעה של הנפרדות הוא בכמיהה המוטבעת בה לחיבור,
ל "היארגות "...וזו אינה קיימת בזיכרון שבא "מהמזרח" או בזה המגיח "מהמערב", ההיארגות היא רק אומנותו של "מהמעכשיו "... כאשר אני מצליחה לראות אותי, אותך ואותנו כמראה, כבבואה וכממשי כרגע.

​

 הכותבת היא מילי שטוקפיש מנהלת ומייסדת המרכז ישראלי להנחייה אינטגרטיבית בקבוצות.

​

​