להיות כיונה בבטן הלוויתן
מילי שטוקפיש

לאחרונה בהמשך לחוויות הריחוק החברתי רבים מאתנו עוסקים בניסיון להבין קצת יותר את משמעותו של הזמן; הזמן בחוויה האישית ואולי אפילו הגלובלית. חלקינו אפילו מרחיקים לכת ושואלים מה זה בכלל זמן ואיך יכול להיות שיש לנו חוויה כל כך מוחשית דווקא בתקופה שאנחנו נעצרים בזמן ללא זמן...בזום לא זום, עם קול או אולי ללא קול...
הזמן שלנו משתנה לנגד עיננו ושוב נדרשת מאתנו יקיצה מחדש אל מיקומינו ומקומנו, אל המוחשי והעמום וכן גם אל הייחודי והאחיד המתקיימים בנו בעת ובעונה אחת.

שמעתי המון דימויים שניסו להנכיח, או לפחות להנגיש את החוויה שחווינו בימי הקורונה. במיוחד נגע בי הדימוי שהעולם בעצם חלם חלום שהוא סיוט...
בגישת העבודה היונגיאנית אחת ההגדרות לסיוט היא ההגדרה שסיוט הוא חלום שאנחנו נקראים להתעורר ממנו, להתעורר ממנו אל המציאות בכל המובנים של יקיצה; פיזית, נפשית ורוחנית.
במילים אחרות אפשר לומר שקיבלנו הזדמנות להסב מבט חדש מבעד לעדשת הקורונה על מושג הזמן, או יותר נכון הזדמנות להתבוננות בדיאלקטיקה בין זמן חסר ידיעה לידיעה.

ג'וסף קמפבל הביא פעם ציטוט מכונן מסנט אוגוסטין שאמר: " מה זה זמן? כאשר אתה לא שואל אותי, אני יודע; אבל כאשר אתה שואל אותי אני כבר איני יודע".
זמן במהותו מתעתע, לעיתים חומק לנו בין האצבעות ולעיתים, עומד ומסרב לזוז...

אבל המפגש עם מהות הזמן הוא רק חלק ממה שבאמת קרה לנו. מה שעוד קרה זה שלראשונה מזה עשרות שנים כוח בלתי נשלט כפה את עצמו על בני האדם בעולם כולו. ללא הבדלי גזע, דת, ג'נדר, ומעמד. כולנו חזרנו להיות אחים ואחיות לאותו גזע, בני אדם, וכמעט באחת נותרנו אנחנו לעצמינו בלבד, אולצנו לסבול את עצמינו ואת יקירינו ראש בראש ימים ולילות ארוכים. נאלצנו להניח את כפות רגלינו על הקרקע בכל בוקר מחדש והיכולת לעוף והשליטה בשמיים הוחזרה בעיקר לבעלי הכנף.
החוויה הבסיסית כל כך הציפה והראתה לנו, בנו, את כל הפינות שעגלנו במהלך שנות התעופה, לא עוד המחשבה מה אני אעשה היום, לאן אלך, מה יראו לי ומה לא אלא מי לעזאזל אני? והאם לזה התכוונתי כשנולדתי?

היבלעות רגרסיבית רגעית בחוויה בסיסית כל-כך היא חלק מדרך חיים של לא מעט אומנים. יצירות מכוננות מגיחות אחרי טבילה ארוכה במי שפיר קדמוניים ונולדות דרך תעלת הלידה הזאת אל העולם.
ההיבלעות היא תנאי מקדים לכל יקיצה, השאלה היא אל מה אנחנו נקראים להקיץ?
ברמה האישית,
הבינאישית,
הלאומית והקולקטיבית...

ומה עכשיו? לאן מופנה המבט שלי אחרי כל זה?
האם גם מתוך ההיבלעות המאלחשת תתכן הפניית מבט חדשה?
שיר שכתבה רווית ליכטנברג יקותיאל, מציע עבורי מבט כזה על הבידוד כמפגש עם העצמי.

בבטן הלוויתן | רוית ליכטנברג יקותיאל

א/
הוּא יָשַׁב עַל שְׁרַפְרַף עֵץ קָטָן
וְהִדְלִיק אֵשׁ מִשְּׁבָבִים שֶׁמָּצָא
חֲתַךְ אַגָּס, פִלֵּט דָּג
נַעֲמָה לוֹ הַקְּרִירות, הַחֲשֵׁכָה
גַּג לְרֹאשׁוֹ
אֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר
שָׁם בַּחוּץ הָאֲדָמָה צְחִיחָה וְקָשָׁה
הַחִיטָּה וַדַּאי הִתְיַבְּשָׁה, צְהֻבָּה
כּוֹכְבֵי דַּרְדָּרִים אוֹרְבִים בְּשׁוּלֵי הַשְּׁבִילִים
יָרֵחַ הוֹדֵף שֶׁמֶשׁ רוֹדֵף לַיְלָה קוֹרֵא לַתַּנִּים

מָה לוֹ וּלְזֶה

ב/
כָּךְ יָשַׁב, שָׁעָה, אוֹ יוֹם, אוֹ שָׁנָה
הַמַּיִם לְרַגְלָיו, בָּאִים וְהוֹלְכִים
מְצִיקִים, כְּמוֹ גֵּרוּד
אוֹ בְּלִיעָה.
אוּלַי אֶבְנֶה לִי הֲדוֹם, חָשַׁב,
וְקִבֵּץ פֹּה וָשָׁם עָנָף, חֶבֶל, צֵלָע סִירָה
גַּם מַשָּׁה כּוֹס פְּלַסְטִיק כְּחֻלָּה, קְצָת סְדוּקָה,
וְהִנִּיחַ סַרְדִּין קָטָן בְּתוֹכָהּ

ג/
עָבְרָה שָׁעָה. עָבַר יוֹם. עָבְרָה שָׁנָה.
כְּבָר סִפֵּר לְהֶנְרִי כָּל שֶׁיָּכַל.
בְּעִקָּר שָׁתַק.
וכָּאֲבוּ לוֹ עַצְמוֹת הַזָּנָב.
אִם לָשֶׁבֶת בֵּין שְׁרַפְרַף לְהֲדוֹם,
אָז לָמָּה לֹא לִשְׁכַּב, הָגָה,
וּבָנָה לוֹ מִטָּה, בְּהֶחְלֵט לֹא רָעָה,
יִהְיֶה מִי שֶׁיֹּאמַר אֲפִלּוּ נוֹחָה
וְנִשְׁעָן לְאָחוֹר, קוֹל הַמַּיִם הוֹלֵךְ וּבָא
נִשְׁאַב וְנִנְשַׁף
בְּעֵינָיו אֵין חֲלוֹם, בִּזְרוֹעוֹתָיו אֵין כְּמִיהָה
גּוּפוֹ עָצוּם. נָח.

ד/
וְהַמִּטָּה, שָׁטָה צָפוֹן, שָׁטָה דָּרוֹם, עִם צְלִילָה, עִם צִיפָה
אוּלַי יוֹם. אוֹ שָׁנָה. אוֹ עָשׂוֹר
עַד שֶׁעוֹרְפּוֹ החל נִלְטָף זֵעָה קָרָה,
בִּגְרוֹנוֹ עָלְתָה בְּחִילָה,
גַּם הֶנְרִי נִרְאָה קְצָת יָרוֹק, פִּיו נִפְתַּח וְנִסְגַּר.
הוּא הִתְיַשֵּׁב, הוֹרִיד רַגְלָיו,
נֶעֱלַם וְשָׁב
בְּיָדו שַׂקִּית נַיְלוֹן מְלֵאָה
הֶעֱבִיר אֶת הֶנְרִי לְבִטְנָהּ
פִּזֵּר קְצוֹת אַצָּה
וְתָלָה עַל צֶלַע
כָּךְ, לְפָחוֹת לְהֶנְרִי יִהְיֶה טוֹב.

ה/
יוֹם אֶחָד עוֹלָמוֹ עָמַד. לֹא זָע.
שֶׁקֶט עָמַד בֵּין מִטָּה לְתִקְרָה.
הוּא הוֹרִיד רַגְלָיו לָרִצְפָּה. הִיא הָיְתָה יְבֵשָׁה.
הֶנְרִי הִבִּיט בּוֹ מֻפְתָּע,
בָּרָק גָּדוֹל הִבְלִיחַ בַּתִּקְרָה
הוא עוֹד הִסְפִּיק לִרְאוֹת אֶת קִירוֹת הַמְּעָרָה,
את הֶנְרִי,
וְיוֹתֵר לֹא רָאָה.

לְעֵינַי הָעוֹמְדִים עַל הַחוֹף
מִתּוֹךְ לִוְיָתָן הִתְעוֹפְפָה לָהּ

יוֹנָה

 

הפסיכותרפיסט והוגה-הדעות שי גיל כתב בזמנו מאמר שקרא לו: "להרוות נפש צמאה: ארון הספרים היהודי במפגש עם פסיכולוגיית המעמקים היונגיאנית" במאמר הוא מתבונן על סיפרה של אפרת חרמוני עולם צמא לגשם: מקורות יהודיים בקריאה יונגיאנית וכותב:" בספרה עוסקת חרמוני ב"מסע הגיבור" של יונה הנביא הבורח מייעודו, מדבר האל אליו, ועובר תהליך טרנספורמציה — מהיקסמות והיבלעות רחמית בבטן הדג אל מציאות אנושית מורכבת, שבה הוא מגשים את ייעודו ומוצא את קולו ואת זהותו האישית, הנפרדת מהקולקטיב. מסע זה, כפי שמבאר הפסיכולוג היונגיאני אריך נוימן, מייצג בהקבלה את מסע התפתחותה של התודעה הבלועה בלא-מודע הקולקטיבי הנדמה לאוקיינוס אין-סופי, אל הפצעה של אגו צעיר (,Neuman 1973). תהליך זה מלווה בהתמודדות עם כוחות נפשיים מנוגדים המושכים בעוצמה לכיוונים שונים. מצד אחד, הלא-מודע האוקייני מאיים לבלוע בחזרה את פרי בטנו, ומן הצד השני, מכאוב הגדילה אל עבר מודעות, אוטונומיה ומובחנות. בתווך, בקו התפר המפגיש בין הניגודים, כמו בין מציאות של ים ליבשה, מתגלה קולו החרישי של העצמי (ובהקבלה קולו של האל) מרכזה של הנפש המוכללת."...

אז אם נחזור רגע וננסה למצוא את התכלית להימצאותנו בבטן הלוויתן בחודשיים האחרונים, יתכן שאולי לרגע, בין סכנת ההיבלעות האוקיינית ובין החתירה לאוטונומיה ומובחנות עצמית התעוררנו אל אותו מרכז שנזנח בתוכנו?
ואם כן, איך זה יכול להוביל אותנו חזרה אל המקור להיותנו,
אל התפקיד שבחרנו לעצמינו עוד לפני שנולדנו?

פגשתי היום איש מקסים שסיפר לי שהבפנים שלו שואג לעשות שינוי, לצאת למסע פנימה ולמפגש עם הלב והנשמה שלו שקצת נעלמו לו אי-שם בין כל החדרים הפנימיים של הווייתו. הוא התלונן בפני ואמר: "הכל היה טוב ויפה לולא החוץ שלי אומר לי תעשה את זה בשנה הבאה, כשהדברים ישובו למסלולם, עכשיו זה לא הזמן...."
אז כן, כולנו קצת נתונים להשפעות המוזרות האלה ש"הדיאלקטיקה בין החוץ לפנים" מפעילה עלינו ולעיתים מאתגרת מדי ואפילו מאלחשת את קריאת-הנשמה למפגש אותנטי עם תוכנו. וכל שנותר לה לקריאה זו השקיעה והטביעה באינספור מילים קונקרטיות שלא באמת מאפשרות הקשבה אל המעמקים.
המחשבה שמתישהו זה זמן טוב יותר לפגוש את הנשמה שלי היא חשובה, מתאימה ונכונה אבל הקריאה הפנימית היא נדירה, חגיגית ויוצרת מומנטום עוצמתי שיכול להדוף את התפתחותנו אל עבר עצמינו המלא באלף שנות אור...

אז גם ולמרות שאולצנו להיכנס לרגע לבטן הלוויתן או אל המשבצות בזום אנחנו ממשיכים. ממשיכים להקפיד, להתעכב, לחפש ולמצוא מי אנו האנחנו שבאמת רוצים להיות בחיים האלה, מה חי בנו ונותנים לזה להשפיע עלינו ולהוביל אותנו להיות האדם, האישה והאיש שנולדנו להיות.
הדרך והיציאה אל עבר עצמי אסוף, מוכוון-רגישות הווייתית, כמו מעופה של יונה מבטן לווייתן היא בחירה עתיקה שהתעוררה. ובערותה היא אוספת אל חיקה את הייחודי מהקולקטיב חסר ההבחנה.

 

מוזמנים לבוא ללמוד איתנו- הנחיית קבוצות המרכז הישראלי להנחייה אינטגרטיבית בקבוצות.

© ICgroups| המרכז הישראלי להנחיה אינטגרטיבית בקבוצות  |   www.icgroups.co.il  |   info@icgroups.co.il | 050- 5621283  |    המכללה האקדמית מכון וינגייט