כמה מחשבות על מקומו של התת מודע בהתפתחות מקצועית;
לא יודעת אם גם לכם זה קרה, אבל אני זוכרת את הרגע הזה שבו התוודעתי לכך שבתוכי קיים, יש את "הלא מודע" והוא באמת באמת אמיתי...
זה רגע ממש מפתיע ועם השנים למדתי שהוא בעצם מסמן לנו את תחילתה של התרחבות נוספת של המודעות הידועה לנו, זה כמו שלרגע אנחנו נוכחים במהות ההבדלים שיש בין תודעה למודעות...
שתי מילים שאנחנו נוטים להשתמש בהן הרבה מבלי לחוות את ההבדלים האמתיים בניהן...
'צל', 'תת-מודע' הם מושגים השגורים בפינו לעיתים בקלות רבה מידי ולעיתים קרובות מדי ולעיתים אפילו נדמה לנו שכאשר אנחנו מתמללים אותם אנחנו 'עושים עבודה פנימית', שזה מספיק לדעת משהו עליהם ובזה כיסינו את העניין-אז זהו שלא כך הם פני הדברים;
קשה לנו להודות בכך אך לצערנו אנחנו כולנו מתעלמים מהאזורים הציליים שלנו מדי פעם. אנחנו משכנעים את עצמינו שהצלחנו לאלף ולהתיר ממעמקים אל האור את איכויות הצל החבויות בנו, הרי עשינו כבר עבודה ...ההתעלמות הרציפה מאזורי הצל רק עוזרת להם לשוב ולהופיע במופע מרהיב יותר; ככל שנתעלם מהם לאורך זמן רב יותר כך המופע שלהם מתפרץ בעצמה רבה יותר.
וכאשר הצל שלנו מתפרץ הוא בעל כוחות בליסטיים, ויש לו עצמאות להיצמד לדפוסים הרסניים. לכן כל כך חשובה עבורנו האפשרות להישאר בנוכחות עם מופעי-הצל ברצף כשהם עדין קטנים וראשוניים; להישאר בערנות לכך שיש בנו דעות קדומות, שאנחנו מחזיקים בעמדות מובחנות ומוקדם מדי מאבחנים את האחרים ומשייכים אותם להכללה כזו או אחרת, שאנחנו חשים תחושות של עליונות וזחיחות, חושבים על עצמינו ואת עצמינו כטובים יותר, חכמים יותר, נאורים יותר מאשר 'ההם'...
להיות עם כל הזה 'הזה' הפנימי שלנו בדיאלוג, להקשיב לזה, להתבונן איך אנחנו מטילים את צללינו על האחרים זו עבודת התפתחות שקשה לעשות אותה מול מראה אחת בודדת כשאנחנו מצחצחים שיניים בבוקר...לא משנה כמה ננסה להבריק את אותה מראה ההשתקפות ממנה תהיה רק של אותו עצמינו כפי שאנחנו כרגע על כל נקודות העיוורון שלנו...
כך קשה באמת להתפתח וזה עלול לקחת ה מ ו ן ימי חיים...
כדי להישאר בקשר רציף ובערנות לכל החבוי והמודחק במעמקים המוצלים שלנו יעיל יותר להיכנס להיכל של מראות, היכל של השתקפויות, היכל של אנשים-קבוצה- שבעזרת היחסים הבינאישיים המתקיימים בתוכה עולים וצפים אל האור אותם דברים שהודחקו (מתישהו) אל החושך, קבוצה שבה יש התאמתות עם הפחות מושך שבתוכי ושבעזרת בבואתו של האחר אפשר לראות את העצמי האמתי או המדומה שאני...ואז 'לעשות עבודה' .
אני מסתכלת היום על רשימת המתעניינים בתכנית שלנו, קוראת את תקצירי השיחות בנינו, בתוך מאות הפניות אני מוצאת כל כך הרבה אנשים מרשימים עם השכלה, פרקטיקות, ניסיון ורצונות להמשיך ולהעניק לחברה, להיות לצידם של אנשים אחרים כשהם 'עושים עבודה'...אני חווה גם את החששות וההיסוס 'להיכנס לתהליך' אך ובעיקר אני רואה את ההסכמה ראשית לעשות את העבודה בעצמם לעצמם- כי הרי מבלי שנעשה את הדרך בעצמינו מה אנחנו ננחיל לאחרים? את החשש? את ההיסוס? את המדומה?
אז אם אתם שואלים, כך לטעמי אפשר לפתח מצוינות במקצועות הטיפול וההנחיית קבוצות; להסכים 'לעשות את העבודה', להתפתח אישית ומקצועית דרך היחסים הבינאישיים ובקבוצה תוך כדי ההכשרה המקצועית ותהליכי ההסמכה.