"כמה פעמים עוד אצטרך להמציא את עצמי מחדש?, מה לא בסדר איתי?, למה אני לא מתגבש כמו כולם סביב דבר אחד?"...
מעגל הרשע הזה של ההמצאה העצמית מחדש שוב, שוב ושוב הוא נחלת לא מעט אנשים במקצועות הטיפול והנחיית קבוצות. זה כאב אמתי המלווה בתסכול אינסופי וחוויית חוסר רצף לחיים, חוסר מימוש מייסר ממש...וכמובן תקלות בחשבון הבנק, ואז יש החלטות חד משמעיות כאלה :" הדבר הבא שאבחר חייב להיות עם כלים מסודרים, משנה סדורה ותעודה שמקובלת בארגונים כאלה ואחרים...."-וזו כמובן רק עוד החלטה שבעיקר משמרת את האינרציה של מעגל הרשע הזה של ההמצאה העצמית מחדש, שוב ושוב...
אז בעצם מה קורה בתוכנו, בנפשנו שגורם למעגל הזה להמשיך בתנועתו האינסופית? ביונגיאנית הייתי אומרת שהפרסונה מסתירה לנו את הנוף...או במילים אחרות אפשר לומר שהדימוי העצמי הפך לחליפה שקשה להוריד אותה כדי לראות מה המידות האמתיות שלי...ואז לבחור לעצמי חליפה שהיא במידותיי כרגע...
זה לרגע לא פוסל, משנה או קובע מה תהיה המידה הבאה שלי, זה רק מנתב את הדרך היציבה והרציפה להגיע לשם...
ככל שמהר יותר נסכים לשים את מידותינו האמתיות במרכז התמונה כך מהר יותר נגיע ליעד ולמימוש העצמי המיטבי שבנו.
וגם, רק עוד דבר קטן אחד...כשגם את.ה במעגל המרושע הזה, זו לא (רק) אשמתך (-: הכל בסדר איתך ! את.ה בסך הכל התבלבלת ופשוט מושפע.ת מהעידן הזה שבו לכאורה החיצוני והמוחצן שווה= מימוש, ניראות און-ליין לכאורה זהה למהות אוף-ליין....אז זהו שלא !
אז מה אפשר לעשות ? איך אפשר אחרת?
לאט ובמתינות לעצור את האינרציה של המעגל המרושע הזה,
איך? בלהסכים לעשות את העבודה הפנימית והקונקרטית כדי לדעת את עצמך ומתוך הידיעה הזו לתפור לעצמך בעצמך את האפשרות לבוא ולהביא אל העולם את השלם, המהותי שבך-אישית ומקצועית-או במילים אחרות להפסיק לחפש בחוץ את מה שהפנים עדין לא יודע...וגם אולי לזכור שככל שאנחנו מביאים את עצמינו בקטן, פשוט ומבפנים אנחנו יותר עוזרים לעולם ולעצמינו, ובכך אנחנו מתגלמים קרוב יותר לדבר שנולדנו להיות.