לעיתים קרובות אני נשאלת האם אני רואה דמיון בין אופנות העבודה השמאנית ובין אלו של הגישה האנליטית היונגיאנית. אז כמובן שקצרה כאן היריעה מלהכיל אבל אני כן מוצאת בי אפשרות להניח כאן לרגע קצת מהמשותף, אולי הרלבנטי יותר לימינו בין שתי הגישות;
בשתי הגישות יש התבססות והסתמכות על הנשמה כמובילת דרך בתהליכי ריפוי,
שתי הגישות מכירות בשלושה עולמות פנימיים-חיצוניים (לפחות) שאליהם יש לנו גישה (מדי פעם),
בשתי הגישות יש ידיעה שאדם באשר הוא אדם יכול לחלץ מטבעו העמוק והנסתר בינה אמתית שתרפא את חייו....
ואולי עוד דבר אחד קטן; שתי הגישות הן אומנויות היודעות לשאול שאלות ולקבל תשובות חדשות, רחבות ומפתיעות מבלי שיזדקקו להשתמש במילה "מתי"...(תנו לזה רגע..(-J

אז מה מאפשר לנו להשמיש את הבינה הפעילה והעמוקה שבתוכנו, זאת העוזרת לנו להרגיש מלווים ושמורים, מטיבי-לכת המשתמשים במשאביהם במצוינות טבעית, שקטה ובביטחון? כנראה שגם השמאנים וגם היונגיאניים איכשהו ינסחו כל אחד בשפתו שלו ארבעה עקרונות שעושים לנו את זה אפשרי:

 שימרו על המילים והמעשים שלכם מכוילים בניהם

צרפו את ה'שיעורים' שלכם ללמידה שלכם

הפנימו את השינויים שחוויתם

ויישמו את התוכן של המסעות הפנימיים שלכם בחיי היומיום

אתם בטח אומרים עכשיו , יופי!!  אבל איך???

שוב כנראה שהשניים, יונג והשמאן, ידברו אתכם על 'התכוננות'; כוונה עמוקה-להלך ולפסוע בחיים מתוך כוונה של עמקות-לב נוכחת השואלת שאלות את רוחה שלה.

אז כן, יש אצלנו גם 'המראות' ו'נחיתות', גם פרסונה, אגו, ואפילו צל ולעיתים כשנפשנו צרה עלינו אנחנו מציירים או נעים לבד או בקבוצה, אך בעיקר אנחנו יודעים לאן לפנות בתוכנו כדי למצוא מקום לנחיתה קצת יותר רכה ומכוילת.