הִזָּכְרוּת

בָּאתִי מִן הָאֲגָם.

רֵיחוֹת הַמַּיִם וְהָעֲרָפֶל דָּבוּקִים עֲדַיִן  בְּשׁוּלֵי בְּגָדַי ,

מְּדוּרוֹת בֵּין שִׁבְטֵי שׁוֹרָשַׁי לוֹחֲשׁוֹת אֶת אֹדֶם דָּמַי.

וּכְעֵת הַקְּרִיאָה הִיא לִשְׁמֹט, לְהַנִּיחַ מִלִּים,

לָצוּף לְעֶבְרִי.
 

נִיחוֹחָם שֶׁל מְּחוֹזוֹת אַחֵרִים כְּבָר כָּאן,  יֵשׁ נְקִישָׁה קְטַנָּה ויְבֵשָׁה שֶׁל בַּלּוּט הַנּוֹפֵל עַל האֲדָמָה הלַחָה.
 

הצֹפֶן שֶׁבי אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ פִּעְנוּחַ

מְבַקֵּשׁ רק מָקוֹם.

 זָקִיק אֵשׁ מַּמְתִּין בַּקְּלִפָּה הַקָּשָׁה; מַחֲזִיק בְּתוֹכוֹ יַעַר שָׁלֵם, צֵל של הָאַלּוֹן שֶׁעוֹד אֶהְיֶה.

וּבַסֶּדֶק הַצַּר, בַּקְּלִפָּה, כְּבָר רוֹטֵט הַחֶסֶד לִפְקֹחַ את עַיניו אֶל בּוֹאִי.

 

מתוך האוסף הפרטי של מיכל סייג'