• המרכז הישראלי להנחייה אינטגרטיבית בקבוצות

היום יותר מתמיד

Updated: Jun 15


העניין הזה של אופנה ואופנויות לא פוסח גם על עולמות הטיפול וההנחיה; מעגלי נשים, מעגלי גברים, טיפול CBT קבוצתי, האקט, מיינדפולנס, שמאניזם, בודהיזם, הנחייה רגישת - מגדר, רגישת -רב- תרבותיות... ועוד ועוד... אבל יחד עם האופנויות האלה נראה שלעיתים קרובות נשמטת גם ידיעה מרכזית ועקרונית; הידיעה (שדורשת גם תרגול) שראשית ראוי למטפלים ולמנחים לעבוד על החומרים שלהם, לפרום את הקונפליקטים שהאגו או הפרסונה מספקים להם כדי להגיע ולבטוח בהווייה הרגישה הנשענת במנוחה ובביטחון על הגדול השלם שמעבר לעצמם.

לכאורה, אנחנו כאנשים העומדים לצידם של אחרים מחזיקים את עצמינו כנאמנים לראיון הגופנפש אך במציאות נדמה לעיתים שהשיח ואופן המחשבה המבדילים בין קומות הנפש והגוף לקומות הרוח עדין חי ובועט.

ההבדלה הזו וההתמקדות בממד הווייתי אחד על חשבון האחרים מדללת אותנו לשפה שהיא אומנם לכאורה "שפה טיפולית" אך רגישות ההוויה של הדוברים הנדרשת לתהליך ההתפתחותי \טיפולי פשוט לא שם.


הריחוק מחומרי הנפש הרכים והנחבאים מביא לא אחת לעבודה שלנו את הגוון והצבע "הטכני"; אנחנו יודעים מה לומר ואיך לומר זאת אבל לא באמת מרגישים, נוגעים או נינגעים מהמפגשים או חומרי העבודה המובאים לפתחינו.

השבוע הייתי בהרצאה של מורה אמריקאי, בין הטובים של זמננו. הוא ניסה להסביר לנו הקהל מה הם ארכיטיפים ומה הזיקה שלהם לקומפלקסים ולהבניית המיתוס האישי שלאורם אנו בני-האדם חיים. שמתי לב שבחלק גדול מהזמן שהוא דיבר ישבתי באי נוחות בכיסא, זזתי מצד לצד, חיפשתי תנוחה נוחה להישאר בה ולא מצאתי. ואז כשהתחלתי להתגרד קצת הבנתי שהנשמה שלי מגיבה לדיסוננס שהיה בין האופן לתוכן הדברים, למהותם ושהאיש, 'המורה הגדול' בעיקר עסוק בלפרוק את נכסיו עלינו הקהל ופחות נמצא שם בעצמו. ואז עלתה בי השאלה : "מעניין איך נראים הציורים של האיש, החלומות שלו, מתי לאחרונה הוא חווה סינכרוניות, יצירה, כתיבה פואטית או טקס בנוכחות אחרים?"...

'האם אילו שאלות ראויות?' חשבתי לעצמי, ועל מה הן בעצם שואלות? השאלה למה מחויב אדם - העומד לצידם של אחרים - מעבר לשעות המפגש שלו עם האחרים?

האם מה שהוא מציע לאחרים, כמו, 'לעבוד על החומרים' שלהם, למשוך לעצמם את ההשלכות והעברות שהם מעבירים לאחרים, או אפילו לפגוש חלקים חבויים בחלומות זה משהו שהוא עצמו עושה? האם ואיך הוא 'עובד על החומרים' שלו?

אז חזרה רגע לדלות ולשפה הטכנית... האם היא עצמה אינה אלא תוצר של היעדרות ממגע ומעורבות עם חומרי הנפש? ואם כן, איך אפשר אחרת?

השאלות האלה הזכירו לי דברים שאמרה בוגרת ההכשרה שהגיעה כמה שנים אחרי ההסמכה שלה לפעילות בסטודיו הפתוח שאנחנו עורכים מדי פעם לבוגרים, מנחים ומטפלים... והנה הדברים שאמרה: "אני רוצה להרגיש "יש" בעולם... הגעתי היום לסטודיו עם משאלה לדעת קצת יותר על תחושת הנמנום והיובש בתוכי. אני מתגעגעת לתחושת היופי והאהבה שפעמה בי כאן במהלך השנים ועדין לא הצלחתי למצוא אותה או להחזיק בה במרחבים האחרים שבחיי. כאן אני מרגישה שאני "יש " בעולם, שהדברים אפשריים, ושתוכיי-תוכי מתמסרים אלי ונפתחים בי, כאן הצלחתי להפליג פנימה אל עצמי... ובחוץ אני מתייבשת וכנראה גם מייבשת... אתם יודעים החיים, התפקוד, האימהות, המחויבות לכל מיני דברים ... וכאן לכמה שעות ציירתי וציירתי ואתם סיפרתם לי על המשאלה שבי דרך הצבעים, אמרתם שכשאתם מסתכלים בציור אתם רואים שכל החלק הנמוך בדף מצויר בצבעים יבשים... יבש שם בקרקע וכמעט חד-גווני, ובחלק העליון אמרתם שהכל רטוב מאוד והצבעים מתערבבים לצבעוניות בלתי ניתנת להמשגה... עושר מרהיב ובאמצע יש רווח גדול, מרחב שתוק אנונימי... כמה הייתי רוצה להתענג על הרווח הזה ולהתאחות בתוכו, לקרב את המרחק בין היובש והלחות, החד –גוניות הממצקת והצבעוניות ..."


היום יותר מתמיד, כאשר מפגשי פנים-אל –פנים הופכים להיות אתגר מורכב יותר לרבים יותר הכלי המרכזי שבעזרתו אנחנו עוזרים לאחרים הוא מודלינג אישי; זה היודע לחפש בתוכנו פרימה לכבלי הנפש ולא מחוצה לנו.

תכנית ההכשרה שלנו נוסדה לפני 16 שנים מתוך כוונה להעניק הכשרה מקיפה ומוקפדת להוויית האדם, המנחה או המטפלת, אלו העומדים לצדם של אחרים ומרגישים שלהיות במיטבם זו לא רק זכות אלא זו אחריותם האנושית והמקצועית. אנחנו בית להכשרה בו לא רק מלמדים או לומדים אלא גם מקיימים אורח-חיים הממשיך וחי את חומרי הנפש, הרגש, הגוף והרוח ברמה האישית הבינאישית והמקצועית.





16 views0 comments

Recent Posts

See All